גזר דין בתיק תפ"ח 1150-06

1.         ברוב דעות, ולאחר שמיעת הראיות, זוכה הנאשם מביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה והורשע בביצוע עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

            יצויין, כי דעת המיעוט (כב' השופטת מרוז) סברה, כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

            בדעת רוב נקבע, כי בתאריך 27/9/06, בסביבות השעה 23:00, עקב הנאשם, כשהוא נוסע במכונית מגנום אדומה שבבעלותו, אחרי מכונית הסוברו בה נסעו, כנהג, עאמר גנאיים (המכונה "אבו-הדובה") והאחים איברהים וג'אבר אלווקילי, עת עברו בסמוך למתחם מקום מגוריו של הנאשם ובדרך לביתם. אבו-הדובה עצר את מכוניתו וניגש לדבר עם הנאשם, כדי לברר עמו מדוע הוא עוקב אחריו, ואז דרש הנאשם מהם שלא יעברו בקרבת ביתו. בין השניים התפתח ויכוח, במהלכו הגיע למקום אחיהם של ג'אבר ואיברהים - עלי אלווקילי ז"ל (להלן: "המנוח"), כשהוא נוסע בג'יפ פג'ארו. המנוח ירד מהג'יפ, התקרב אל הנאשם ודחף אותו, ובתגובה שלף הנאשם סכין ודקר את המנוח בחזהו משמאל, דקירה אחת. דקירה זו, גרמה נזק חמור לליבו של המנוח ובסופו של דבר גם גרמה למותו.

2.         לנאשם הרשעה אחת, מאוחרת למעשים נשוא כתב האישום, בגין עבירה של החזקת נשק שלא כדין, בגינה נדון, בתאריך 11/5/10, למאסר בפועל של 6 חודשים, אותם ריצה בדרך של עבודות שירות ולמאסר מותנה.

3.         יש לציין, כי בשל קשיים בזימון העדים, ולמרות צווי הבאה שהוצאו, ורובם אף בוצעו, נמשכה שמיעת הראיות בתיק תקופה ארוכה. במהלך תקופה זו, ולאור הקושי, כאמור, של התביעה להביא את עדיה, שוחרר הנאשם ממעצרו, כאשר מהמסמכים שבתיק, ניתן ללמוד שהנאשם נעצר ביום 14/11/2006 (לפי הפירוט בכתב האישום) ושוחרר בתאריך 28/6/07 (פרוטוקול הדיון מיום זה, עמ' 59).

4.         במסגרת טיעוניו לעונש עמד התובע המלומד, עו"ד אלטמן, על החומרה הרבה שבמעשי הנאשם. לדבריו, בתי המשפט התייחסו פעמים רבות לקלות הבלתי נסבלת בה נעשה שימוש בסכין בעת סכסוכים, לעיתים ללא כל רקע קודם ולעיתים בשל סכסוכים פעוטים. לא פעם נגמרים העימותים במותו של הקורבן, דבר שיוצר נזק לשורה ארוכה של אנשים - החל מהמשפחה הקרובה של הקורבן וכלה בכלל הציבור, אשר נאלץ למצוא עצמו בפחד מתמיד מפני אותם עבריינים שמשתמשים בסכין ללא כל מגבלה. כך היה גם במקרה שבפנינו, כאשר לטענת התובע, כדי למגר את מה שנקרא "תת תרבות הסכין", יש להטיל על מבצעי עבירות כמו הנאשם שבפנינו, ענישה מחמירה, בעיקר לצרכי הגמול וההרתעה.

            התובע צרף לטיעוניו אסופה של פסקי דין מהם ביקש ללמוד, ובעיקר מע"פ 2620/93, כי רמת הענישה צריכה להיגזר מעונש המכסימום הקבוע לצד העבירה בחוק העונשין. לכן סבר, כי הגם שמדובר בנאשם צעיר אשר היה בעת ביצוע העבירה ללא עבר פלילי,  ומאחר ומדובר במי שאיננו מודה ואינו מתחרט על מעשיו ועל כן גם לא מביע אמפתיה כלפי המנוח, או הבנה לחומרת מעשיו, יש להטיל עליו עונש מאסר בפועל ממושך בהתאם לרמת הענישה שהגיש, ענישה המתקרבת לעונש המכסימום הקבוע לצד עבירת ההריגה.

5.         לעומתו, הדגיש הסנגור המלומד,עו"ד שליין, את היות הנאשם צעיר כבן 26, נשוי ועובד לפרנסתו בעבודות שמירה. אף הוא ציין את העובדה, כי בעת ביצוע העבירה היה הנאשם נטול עבר פלילי כלשהו, כשלטענתו, גם העבירה אותה ביצע הנאשם, לאחר העבירה נשוא כתב האישום שבפנינו, אינה משמעותית ואין בה כדי לשנות את הענישה שבתיק שבפנינו. הסנגור הדגיש, כי גם על פי כתב האישום והכרעת הדין, לא מדובר במי שנשא סכין לצורך פתירת בעיות או מכיוון שצפה עימות בו עמד להשתתף, אלא ציין, שמדובר במגזר בו נשיאת סכין, בעיקר בשטחי המדבר, הינה חלק מאורח חיים של מאות שנים, ועל כן לא ניתן להשוות פעולה שכזאת לאדם אשר יוצא עם סכין למועדון לילה, כאשר מלכתחילה הוא צופה אירועים אלימים תוך שימוש בסכין.

עוד הדגיש הסנגור, כי מדובר בדקירה אחת בלבד, כך שברור שהנאשם לא התכוון להגיע לתוצאה קשה כל כך של המתת המנוח.

            אמנם, לדברי הסנגור, הנאשם איננו מודה בביצוע העבירות ועל כן גם לא ניתן לצפות ממנו שיתחרט עליהן, אך בכך אין משום נימוק להחמרה בעונשו. התיק, לדבריו, יגיע לערעור, ועל כן אך צפוי הוא שהנאשם ימשיך בעמדתו. ממילא, ציין, כי התוצאה של ההליך מראה, כי לא ניהל הליך סרק, ועל כן, גם אין לזקוף לחובתו את עצם ניהול ההליך.

            לפיכך, ביקש הסנגור להטיל על הנאשם עונש חמור פחות ככל הניתן.

            הנאשם בחר אך לומר, כי הוא חף מפשע, ולא הוסיף מעבר לכך.

6.         מקובלים עלינו דברי התובע המלומד, כי מעשי הנאשם חמורים מאין כמותם. בשל עניין של מה בכך, הוא שלף סכין, שהחביא בבגדיו והביא עמו לעימות עם אבו-הדובה ואחיו של המנוח, ודקר את המנוח דקירה אחת, עמוקה, הישר בחזהו, וגרם למותו.

כבר נאמר פעמים רבות בפסיקת ביהמ"ש העליון, כי רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - הייתה כמעט לדבר יום ביומו, ואך למותר להרבות בדברים על חומרתה.

לכן, גם קבעה הפסיקה, כי בעבירות ההמתה, כמו זו שבענייננו, רמת הענישה צריכה להיגזר מעונש המכסימום הקבוע לצידה בספר החוקים, וכך ציין כב' השופט י' טירקל בעניין זה:

" העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן " ייהרג ולא יעבור" - הייתה כמעט לדבר יום ביומו... אלו דבריו של הרמב"ם במשנה תורה: " אף על פי שיש עונות (הכוונה ל"עוונות" - י.ט) חמורין משפיכות דמים אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון (הכוונה ל"עוון" - י.ט) זה הרי הוא רשע גמור" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ד, ה"ט) ...

אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא ; שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלם היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים" (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 613) .